הלוי נ' חב' לביטוח בע"מ ואח' - פסקדין

פסק דין

1.לפני תביעה שהגיש התובע לפיצוי בגין נזקים שנגרמו למכוניתו בתאונת דרכים, שארעה ביום 28.1.10.

בתאונה היו מעורבות שתי מכוניות, מכונית התובע ומכונית נוספת, מונית, שבה נהג נתבע 2 (להלן – הנתבע). נתבעת 1 (להלן – הנתבעת) היא החברה המבטחת את הנתבע.

2.התאונה ארעה בכניסה לרחוב הפסגה בירושלים. עובר לתאונה, עמדה המונית של הנתבע בחנייה מוסדרת למוניות, בצדו הימני של הרחוב (בכיוון הנסיעה מהר הרצל לשכונת בית וגן), כאשר חזית הרכב פונה לעבר הכביש, ואחוריו – לכיוון המדרכה.

3.התובע טוען, כי בעת שנסע במעלה רחוב הפסגה, הגיח לפתע הנתבע מימין וחצה את נתיב הנסיעה שלו, בניסיון לבצע פניית פרסה ולהשתלב בתנועה בנתיב הנגדי, למרות שבין הנתיבים מפריד קו הפרדה רצוף. לטענת התובע, הוא נסע במהירות נמוכה באופן יחסי, של 30-40 קמ"ש, ומיד כשהבחין בנתבע ניסה לבלום את נסיעתו, אך ללא הצלחה והוא התנגש במונית של הנתבע.

התובע טוען, כי כתוצאה מהתאונה ניזוק החלק הימני-קדמי של מכוניתו, ובין היתר: הפגוש הקדמי, פח חזית, מכסה מנוע, כנף קדמית ימנית ופנס ימני קדמי.

ואולם התובע לא פנה לחברת הביטוח ולא תיקן את נזקי התאונה, וחוות דעת שמאי מטעמו, שהוגשה לצורך שומת נזקיו הנטענים בתביעה, נערכה רק ביום 4.8.10, כחצי שנה לאחר התאונה. מכתב דרישה לנתבעת נשלח ביום 9.8.10.

התובע הסביר בעדותו, כי מיד לאחר התאונה טען הנתבע כי הוא אינו מבוטח והפציר בו שלא לערב את חברות הביטוח, והוא הסכים. לדבריו, הוא החליט שלא להפעיל גם את פוליסת הביטוח המקיף, משום שהבין שבכך יעלה את פרמיית הביטוח שלו.

לעניין השיהוי בפנייה לקבלת חוות דעת שמאי, התובע טען, כי מתחילה הוא כלל לא התכוון לתבוע את נזקיו מהנתבע, אולם משקיבל, ביום 21.6.10, מכתב דרישה מאת הנתבעת לתשלום הנזקים שנגרמו לנתבע, בסך 6,164 ₪, פנה לחברת הביטוח שלו וזו הנחתה אותו לקבל הערכת שמיא לנזקים שנגרמו לו, ולהגיש תביעה נגדית נגד הנתבע.

את החלטתו שלא לתקן את הנזק במשך תקופה כה ארוכה הסביר התובע בראש ובראשונה בכך, שלאחר התאונה סבר כי מדובר בנזק קטן באופן יחסי, שאינו מצריך תיקון מיידי. התובע נתן טעם נוסף להחלטתו זו והוא שמאז התאונה לא עמד לרשותו סכום מספיק לתיקון הנזק.

4.התובע העיד מטעמו את אשתו, שלפי טענתו נמצאה עמו ברכב בזמן התאונה. בעדותה חיזקה את גרסת בעלה כשטענה, כי נסע במהירות של 30-40 קמ"ש לכל היותר. כמו כן סיפרה, כי מיד לאחר התאונה שמעה את הנתבע מפציר בתובע, שלא לערב את חברת הביטוח, משום שהוא אינו מבוטח.

5.גרסת הנתבע, כפי שנמסרה בכתב הגנתו, שונה לחלוטין מזו של התובע. לטענתו, בזמן התאונה עמד רכב סמוך לתחנת המוניות בימין הדרך, בניצב למדרכה, כאשר התובע שנסע במעלה הרחוב סטה לפתע מנתיב נסיעתו לימין אל המקום שבו עמד רכבו ופגע בו בצדו השמאלי- אחורי. כמו כן, הנתבע הכחיש את גרסת התובע וטען, כי מיד לאחר התאונה התובע הודה באחריותו להתרחשותה. לדבריו, התובע אמר לו שלא הספיק לבלום בזמן וביקש ממנו שלא לערב את חברות הביטוח.

על אף שהתאונה התרחשה מול תחנת המוניות ולנגד עיניו של סדרן התחנה, לא הובא האחרון לעדות. לטענת הנתבע, זאת משום, שסדרן התחנה עסוק ואינו יכול לעזוב את משמרתו ולו לשם מסירת עדות.

6.לפני אם כן שתי גרסאות של הנהגים המעורבים, גרסה מול גרסה.

לבית המשפט היתה אפשרות להתרשם מבעלי הדין התרשמות בלתי אמצעית. ככלות הכל, "ערכה של עדות שבעל פה ומהימנותם של עדים הם עניין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט" (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971).

"בנוהג שבעולם המשפט, כשבאות לפני השופט שתי עדויות הסותרות זו את זו, מכריע ביניהן השופט על-ידי המהימנות שהוא מייחס לזו ושהוא שולל מזו. יש והמהימנות נובעת או מושפעת מתוך נסיבות חיצוניות שהוכחו לבית המשפט, יש והמהימנות אינה אלא פרי התרשמותו או "טביעת-עינו" של השופט" (ע"א 803/75 מונרוף נ' קלינמינץ, פ"ד ל(3), 179).

על יסוד האמור לעיל, לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושמעתי את העדויות, ולאחר ששבתי ועיינתי בפרוטוקול הדיון ובמסמכים, אני מעדיפה את גרסת התובע על פני גרסתו של הנתבע.

8.במקרה זה לא הובאו עדים חיצוניים שראו את התאונה. אשתו של התובע תמכה אמנם בעדותה את גרסת בעלה בנוגע להתנהגות הנתבע לאחר התאונה, אך היא לא מסרה תיאור של התאונה עצמה. ואולם, מיקום הנזק, כפי שהוא עולה מן התצלומים שצורפו, מתיישב יותר עם גרסת התובע: אם נכונה גרסת הנתבע, לפיה הוא עמד בצד הדרך ורכב התובע סטה לכיוונו, כי אז הפגיעה ברכבו של התובע אמורה היתה להיות בפינה השמאלית של מכוניתו. מיקום הנזק במכוניתו של התובע, בפינה הימנית, מתיישבת יותר עם המסקנה שהנתבע התפרץ למסלול הנסיעה של התובע.

9.אכן, גרסת התובע באשר להחלטתו שלא לתבוע את נזקיו מהנתבע בשלב מוקדם יותר מעוררת לכאורה תמיהה. התובע העיד, כי החליט שלא לתקן את נזקיו כיוון שבכל התקופה היה מחוסר אמצעים, ועובדה זו אינה מתיישבת, לכאורה, עם החלטתו למחול לנתבע על הנזק. התנהגות זו, הגם שאינה מקובלת אצל הבריות, אינה בהכרח בלתי סבירה או בלתי הגיונית. יש שאדם מעביר על מידותיו ונוהג עם זולתו לפנים משורת הדין. התנהגות זו ראוי שתיזקף לזכותו ולא לחובתו.

בסופו של דבר, האמנתי לגרסת התובע, כי הוא נעתר להפצרות הנתבע שלא לערב את חברת הביטוח וכי החלטתו שלא לתבוע את הנתבע לנזקיו היתה לפנים משורת הדין.